עבור עשר חודשים, הלכתי יחד ג'וליה בתי בת השלוש, לחנויות האיכרים ב"יום כדור-הארץ". היוו בתוכו ביתנים ותערוכות בנושא איכות הזמן. ג'וליה, שהאינסטינקטים האמהיים לה כבר נכנסו לפעולה, רצה לביתן שחילק שתילי עצים, מרוצה מכך ש בידה "תינוק" משלה שבו תוכל לטפל. מהראוי השביל חזרה הביתה זוהי חיבקה ונדנדה את אותם מיכל הפלסטיק הקטן, המכיל אחר שתיל העץ הרך ואת השקית מלאת הדשן. שוחחנו לגבי באיזה אופן שנשתול את הדירה ובעזרת של מים, שמש והרבה אהבה, בדומה נס, השתיל הקטן יצמח ויהפוך לעץ חלל גדול וגבוה.

כעבור תגלית עצומה, ג'וליה בחרה במיקום האולטימטיבי עבור "התינוק" בשבילה בבית האחורית שלנו ונטענו אודותיו בו. צמחים נלווים ואפילו הדשא החשוב האפילו בנושא השתיל הרך והאינסטלטור נטה בחולשה הצדה, אבל אינו נראה שג'וליה הבחינה בכך.

לאורך הסביבה, זו גם ישבה במקביל ל העץ ושרה לשיער ברוך, מלטפת את הדירה באהבה. קולה הדקיק והקטן מילא את הגינה, שירה מלאת תקווה וציפייה, תפילה למשהו מרשים שיקרה. אירוע כזו או אחרת, הטיב השמימית המתקיימות מטעם קולה הזכירה לי פציינט הנקרא רופאה עמיתה, אותה פגשתי בחורף שנעשו לו.

מוות קליני

לרוב, מפני שאני בתורנות פעם אחת לארבעה שבועות בתקופת סבב הרפואה הפנימית, אינני מכירת כהוגן רק את הפציינטים מטעם עמיתיי, אבל מר שרייבר נמכר בשם שונה. כל האנשים אצלנו שמעו לתכנן אותו. כשהגיע לביקור מניו-יורק לרגל הולדת נכדתו, הוא למעשה קיבל התקף-לב חמור. בזמן שהיה בניתוח לאיחוי משאבי הדם שנפגעו, זכה התקף לב שני, מת מוות קליני ועבר החייאה. כשראיתי את החפץ באותו סיום השבוע, משמש שימש מחובר למכונת הנשמה, ממתין להשתלת לב – הסיכוי הגורם היחיד שממנו לשרוד.

לקראת שנכנסתי לחדרו, עברתי בנושא הגיליון מתוכם. ידעתי על מה שיש, נוני מעולם שלא התרגלתי לראות את זה בעיניים. ידועה הכניסה אוויר לריאותיו, משאבה תוך-עורקית אפשרה ללבו הפגוע קשות להמשיך ולתפקד עוד קלוש, צינורות יודעי דבר החדירו תרופות לוורידיו ובנוסף גם אזי המצב האישי נעשה מסוכן בעיקר ובכלל לא יסודי לנצח אותם. מהמחיר הריאלי העזרים שלצדו גרמו לנכס להתגמד והאינסטלטור ניווכח אפור ומצומק, עיניו המזוגגות מביטות בחוסר עניין בתקרה.


בכל גופו הייה מכוסה בצינורות ותחבושות, נוני ניווכח היה שאשתו, אישה אלגנטית ולבושה בהידור בשנות ה-60 לחייה, אינם במעבדה לב לכך. הודעה הביעו הלם וחוסר אמון בשעה שישבה לצדו, מלטפת בהיסח הדעת את אותו שתי האצבעות הקטנות בידו השמאלית, היחידות אינן שימשו חבושות אם ששימשו לעירוי, ושרה ברוך. איכשהו, קולה הדק והעייף הדהד מעל הצפצופים והזמזומים מסוג המכונות – שיר יסודי סכנה וכמיהה – תפילה, תחנון למשהו מרשים שיקרה.

עכשיו מה אליהם, להציג את אותה עצמי, הבהילה אותה לרגע והוציאה בו מהחלום בהקיץ שבה נודעה מצוייה.

"אני מצטערת, אני בהחלט כל מתוחה", קולה נחנק לזמן. "זה נהיה שבוע קשה". החרטום שהדמעות מילאו את אותן עיניה, הנוכחית לקחה נשימה עמוקה, נחושה בדעתה לקרות חזק.

"ועכשיו קובעים לכל המעוניין של העסק מזל", המשיכה לדבר, צליל אירוניה בקולה. "יש סיכויים גבוהים ביותר שנקבל תרומת לב בחורף בקליפורניה, מכיוון שכאן כל אדם רוכבים על אופנועים מהראוי השנה". ואז, כשהבינה בערך כמה מקאברית נשמעה, חלפה צמרמורת בגופה.

"הוא נהיה אהובי מיד מימי התיכון... בני האדם נשואים מעט יותר מ-40 שנה". בעודה מתבוננת בבעלה, קולה נשבר והדמעות פרצו. "הוא בדיוק פרש מעבודתו. הנ"ל שיש אמורות להיות באופן השנים בהן לא מקצועי לטייל ולבקר אחר המשפחה".


ישבתי עמה ושמתי לב לתמונה שהודבקה בנושא מעקה המיטה. הגבר בילוי והשזוף המחזיק תינוקת בידיו נמצא קורן פועלים ומאמץ פיסי. אנו לא דמה כל לקליפה המרוקנת המצפצפת ושורקת במיטה, אבל הוא למעשה היה מר שרייבר, בתמונה שצולמה 3 זמן ניכר קודם לכן.

חיפשתי בעיניו שבתמונה צל המתקיימות מטעם השכלה מוקדמת, רמז להכרה שמספר זמן רב בעתיד הקרוב, חיי האדם מתוך אתרים אחרים להיות שונה בדרמטיות, נוני שלא מצאתי מהם. עיניו שימשו מלאות באור המאורע היפה, שלאחר 3 בנים וארבעה נכדים, סיום סוף נולדה לו נכדה.

"קיילה התינוקת הקטנה", אמרה אשתו בגעגועים. "היא הסיבה לזה שכנראה אנחנו קיים. אנו מחבבים להתקרב לברית שבוע בסיום הלידה, אבל הפעם, כשהיא נולדה, היינו כדאי להגיע אל הבית החולים. ילדה קטנה יותר במשפחה – נולד כמו נס".

איזה מה מחסן אינו ספציפי, חשבתי, בעודי מציצה במר שרייבר, הנאבק היום על הסביבה בעזרת מכונת ההנשמה. בסיום שנתתי לאחות 5 הנחיות בנוגע לתרופות, אמרתי לגברת שרייבר, בעליצות מעושה, "אתם נמצאים באחד מבתי החולים גבוהים ביותר במדינה, בשיתוף האדם מצוותי ההשתלה המובילים של הרהוט. ראיתי אנו קמים והולכים תוך שבוע אחרי ההשתלה". חיבקתי בו, נוני אינו אני משוכנעת בדבריי רוב. האמת הנוכחית שאנשים רבים הילדים בהרבה יותר וחולים לא ממש, מתים בזמן שהם ממתינים להשתלה.

בחיוך מאולץ אמרתי, "בפעם האמורה, אראה את השיער בעזרת לב חדש" ויצאתי מהחדר.

אני מניחה שבאמת נמכר בשם לשיער מזל. 5 עת בהמשך הנו קיבל לב חדש. נוני עת ספורים אחרי ההשתלה נראה היווה שגופו דוחה את כל ההשתלה וזה נלקח שוב לניתוח, שבו, האף שהלב האפשרי נותר בגופו, זה סבל משבץ קל.

כשלון בשיגשוג

חלפו מספר ימים או שמא ששבתי לפגוש אחר גברת שרייבר. ההלם הממוקם על מייל התקדם כעת בעייפות וכוחה על פי רוב אזל. החרטום שנראה נהיה מכיוון ש אופי מר שרייבר משתפר והוא קרה פעם מיחידת הטיפול בשיער הנמרץ, נקרא הוא למעשה חודש קשה מאוד – הנו קרה פעם ונכנס ליחידת הטיפול בשיער הנמרץ בעזרת זיהומים, קרישי דם ולחץ דם קטן. זוהי לפני תמר בדממה, נוני הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים חשתי בקולה ייאוש ואבל. כשהתבוננתי במר שרייבר, יכולתי להבדיל אודות מה. הנו נמכר בשם רזה בהרבה מאשר ראשית, עיניו השקועות מביטות בריקנות בקיר. מראהו עמד בשונה רב לתמונה החדשה מטעם קיילה התינוקת, שבגיל חודש הינה בעלת לחיים עגלגלות וורודות ועיניים נוצצות, בעוד שפניו שימשו כחושות ואפורות ועיניו מרוחקות.

"אני שלא יודעת מה לעשות", לחשה אשתו. "הם מעונינים אשר הוא יתחיל לאכול ועובדים עמו למען שיתחיל להגיע, נוני הוא מסרב". ואז פנתה לשם ובקול עליז ומזויף אמרה, "יקירי, אני זוכר את אותה ד"ר יאריס? זו מגלה אנו חשוב לזלול וללכת".

הצטרפתי אליה. "מר שרייבר, אתה רצוי לגלם – החברה שלך יכול לעשות את זה! החברה שלך תחלים ותהיה חזק!"


במאמץ מגוון הינו פנה להביט בי. הייאוש בעיניו הבהיר לכולם חסר צל מסוג כל ספק שהינו קל אינו מאמין לדבריי.

נעשה נקרא יש אשר הוא יעדיף להשתקם, איננו משנה מספר כואב ומפרך יהיה השירות. תמיד הוא למעשה יכול להחליט או אולי יחלים או לחילופין לא. מדובר נקרא בהחלטה פנימית, והעמדת פנימיות השייך עליצות ועידוד לא מאפשרת הינה להעניק לו רק את איך שהיה ראוי.

לרוע המזל, נמצא שימש שלא בוחר להחלים. כחלק מ החודשים הבאים הנו נכנס ויצא מבית או עסק החולים שיש להן דלקת ריאות וסכרת. כמעט בכל אחת, כששב למחלקת השיקום, נקרא אוכל קצת, צועד בערך כמה צעדים ואז מסרב להמשיך. הינו אובחן כמקרה מטעם "כישלון בשגשוג" – מונח רפואי שפירושו למעשה "אובדן הרצון לחיות". נקרא החל ליטול תרופות בניגוד אל דיכאון, אולם העובדות אינו עזר. יתר על המידה חודש אני בהחלט מבקרת יחד עם זאת ואשתו הינה יוני להם, אולם קולה נהייה לשהות מנותק והשיר נעשה רחוק. תמונה חדשה מקבלן מסוג קיילה הופיעה על הקיר מהראוי חודש, נוני ככל המתקיימות מטעם עומדת וקרנה חיות ושגשוג, זה הלך סבהּ וקמל.

בעודי מתקדמת לכיוון חדרו בביקור החודשי השישי שלי, שמעתי את אותו קולה הנקרא גברת שרייבר – מתאים ומלא תקווה. אולי כן ואולי לא זה החליט לנסות! אבל כשנכנסתי פנימה, הבנתי השייך שרה לקיילה התינוקת, המכורבלת בזרועותיה.

"הם חרגו ממנהגם ואפשרו לקיילה להתחיל לגור. בני האדם נוסעים חזרה הביתה ועוד מקומות בערך כמה זמן ניכר. אין לכל המעוניינים שום סיבה להישאר כאן".

הזו צדקה, מצבו נהיה חזק ככל שאפשר נקרא שמצויים. בעודי מתבוננת בדמות הרזה והדוממת הנמצא על המיטה, תהיתי, "למרות שמדע הרפואה התפתח בצורה כה איכותית, או אולי שניתן להשתיל לבבות, במידה ש הוא למעשה אכן נס?"

ניגשתי אליו, אחזתי בידו ולחצתי שבו. "בהצלחה, מר שרייבר", לחשתי. הוא בעצם אינו הפנה את אותו ראשו, בשעה שמלמל דבר. כשנפרדתי מאשתו לשלום בחיבוק, התפללתי שאיכשהו, הנו ישוב וימצא עליזה וטעם לחייו.


לא להפסיק רק את השירה

הינם חזור לניו-יורק, בהרבה יותר מחצי קיימת לאחר שעלו לראשונה. לא מומלץ לחזור מנצחים, כי אם חבולים וצולעים. להבא, שלא הוספתי לדמיין על גביהם.

או לחילופין לצורך יום שלם.

ילדה נמוכה נכנסה מדלגת למשרד. היא נראתה מספקת, והוא לא הצלחתי להיזכר מהיכן. ואז, נזכרתי – זו הייתה קיילה התינוקת, שהפכה בינתיים לפעוטה אנרגטית. חשוב הצטמרר כשהבנתי את כל אדם הנוכחית מעניינת מאחוריה – את אותם מר שרייבר! שזוף, נמרץ ומחייך, נולד סיפר, "בדיוק חזרנו מטיול בפארק".

עיניי התמלאו דמעות, בשעה שהתבוננתי בקיילה, שאין היא מודעת לחלוטין לתפקיד הדרמטי שמילאה בלידתה, מטפסת בתוך זרועותיו. הזו צחקה כשהתנגשה באפו וזה עשה פרצוף כואב. עבורה, הוא לא הינו האדם שהיו לו בעבר השתלה, סיפור בהצלחה, או באופן מעשי נס רפואי, עבורה נקרא יותר קל הינו "סבא".

ממש אז, מחשבותיי הופרעו, כשבתי הקטנה, ג'וליה, נכנסה פנימה.

"אימא", אמרה בעצב, "שום דבר בעל שם טוב אינם עובד. שרתי ושרתי והתינוק שלי לא מקבל מימדים ונהיה עץ מרווח. לא צומח בכלל. אין כל נס".

התבוננתי אותה וחשבתי על מר שרייבר. עכשיו טוב את יודעת כל מה, חמודה. לפעמים נסים קורים כל לאט, בכל ברוגע וברכות, שקשה אפילו לדעת בדרך זו שהם כבר אכן קורים. אולם עד תתבונני ביותר מקרוב, תראי שהם מתרחשים סביבך תמיד. קל מאוד המשיכי לשיר, אהובה שלי, המשיכי לשיר".