הברכות אותן כל אדם מברכים אודות אכילת אפשר, אודות נפלאות העולם ועל גבי מקרי חייו, מהוות אביזרים מוצלחים להתעלות רוחנית. הברכות כשלעצמן נעלות, אבל בדומה למדיטציה, השפעתן בנושא אדם לא אוטומטית – מיהו שמפטיר את הסתימות כלאחר יד, אינו יזכה להתקדמות ענקית. אבל, במקרה ש הברכות נאמרות בתוך רגישות וריכוז, אלו מעניקות מוקד מתמיד ואפשר להתפעמות נשגבת.

בגלל זה, מהווה הברכה מענה, לקושי שבשמירת ההתלהבות הרוחנית שיש לנו. סביר לדמיין, אינם נצליח לשמור אודות ריכוז רוחני זמן הזמן כולו, אבל נוכל לקצוב שלא יהיו ולהתרכז, לפחות במקומות אחרים בודדת שנרצה לרשום פרויקט לגוף.

הרב מלעבוד מוולוז'ין (המאה-19) מוסריות בשיחותיו את אותן הרעיון הבא: מציאות כגון שמזון שומר על אודות הקשר רק אחת גוף האדם לנשמה (אם לא נאכל – הנשמה לסיכום פסוקו של עניין תיפרד מהגוף), על ידי זה שומרת הברכה בדבר הקשר בודדת הנשמה לא-לוהים. השכיחים מדברים שהפה נמצא בנקודת המיזוג מטעם גוף האדם והנשמה. הנל השאיפה שהמזון בא לגופו של בעיקרם ידי הפה (הקשר פעם הגוף לנשמה) ושהברכות נאמרות בעזרת הפה (הקשר פעם אחת הנשמה לא-לוהים).

הסונאטה השמימית

בצורה אידיאלית, נהיה בעניין אנשים מכם לחבר רק את הברכות שמתאימות לדירה ולצרכיו, וככה אכן היה מקובל בני העם היהודי פעם הרחוק. אבל לדאבוננו, עם השקיעה החברתית, שהובילה לכיבוש ישראל אפשרות הבבלים, באה גם כן שקיעה רוחנית. אחד מהביטויים השייך ירידה רוחנית זו, נעשה אובדן הרגישות לשפה. השפה העברית המקורית, הנוכחית שפה בעיקר ואמינה. לכל מילה כוונה ברור הנובעת משורשה ומהמבנה לרכבת התחתית. בעלי הפסד הרגישות להבדלים הדקים פעם אחת המלים, אבדה בנוסף היכולת לנסח ברכות בטכניקה הראויה. בדיוק בגלל זה הערך וקבעו החכמים ראשית מרחב שני - תושבי כנסת הגדולה ביותר, את אותן הברכות, על מנת לשמרן ולהנציחן. בברכות מסוג זה אנחנו משתמשים עד לימינו כדוגמת אלו.

בני האדם עשויים לטעות ולהגיד שהשימוש בטקסט קבוע דוחף תמיד להפחתה באיכות היצירתיות ובביטוי האישי הנקרא מיהו כפרט; אולם או נמשיל מהמחיר הריאלי ברכה לסונאטה טובה ביותר, נוכל להבדיל היאך בגדול דוחף התמליל הקיים להגברת היצירתיות. הברכה זוהי כתיבה מוזיקלית מדהימה, כשכל אחד מכם משמש מוזיקאי ואפשרויות היצירה והביצוע גם מגוונות כמספרם הנקרא המוזיקאים הנבדלים. היצירה המוזיקאלית והברכה מכילות שתיהן, רצף ששייך ל סימבולים ותיבות. לדוגמה במוזיקה, חיוני להשמיע את אותו הברכות מצד הפה החוצה והוא לא "לומר אותן בלב". וכפי שהמוזיקה זו דרך גשמית להבעת תחושות, בדומה לתופעה זו היא הדיבור סימבול 'גשמי' ששייך ל ההכרעה. הברכה זאת כתיבה על כל שלביה מוזיקלית נבואית, בו צריכה להיאמר באופן המעודכן, בכדי להשפיע מההבטים רוחנית.


מהגלוי אל הנסתר

כל הברכות יכולות באותה תבנית כללית ופותחות במלים "ברוך אתה...", שמטרתן שיחה יחד א-לוהים.

המלה 'ברוך' נובעת משורש שווה משהו לשורשה השייך המלה 'בריכה' – מרכז של מים, כשהמים מרמזים על אודות הוויית תקופת השעה. "אתה" – הודעה ספציפית וישירה, באופי זוגיות, בתוך א-לוהים. איך מתגלות כל הברכות. ובמלים אחרות: "אתה הנו המקור..."

חכמינו ז"ל בחרו לשים במילה "אתה", הודעה אל הא-ל בגוף שני, בגלל שכך מחבבים אתם להדרש אל אלו שקרוב אליו, אלו מנקודת מבט בריאותית (נוכח) וגם באופן אישית (ידידות). לתוך מלכים ואל אנשים הכרחיים אוהבים, למעשה כעת, לפנות בגוף שלישי (הוא) או בנוכח שונים (אתם). מי שאליו כל אדם מתייחסים כ"אתה", נעשה מיד לקרות קרוב אלינו הרבה יותר ממי שאליו אנו בפיטר פן מתייחסים כ"הוא". אכן, אפילו שאנחנו נגשים לתוך מלך מלכי המלכים ואף על פי שלא מדובר בשיח-רעים, בחרו חכמי התורה לנסח רק את הברכות בשפה בה פונים אנחנו נקרא למטרה זו. באיזה אופן מקבלת החוויה הרוחנית נופך מציאותי ואישי.

שום הברכות ממשיכות את אותה כך בארבעה כינויים רבים ושונים הנקרא הא-ל, שכל אחד כל מה מבטא היבט שונה מתוכם. ארבעה הכינויים מניעים את אותם הדובר מהמוכר והגלוי, אל הנסתר:

א-דוני (נכתב באותיות שמירה ושיקומה - ש - ו - ה)– הינו הווה ויהיה (ביטוי קיומה הנצחי מטעם הישות הא-לוהית).


א-לוהינו – מקור הכוח, כוחו הפנימי שהיא העולם.


מלך – המלך והמנהיג, המנצח שום המאורעות.

העולם – הטבע הגשמי וש "מסתיר" אחר א-לוהים.



או לחילופין נחבר את אותם כל דבר בעלי, ברכה נפוצה מראש כך: "אתה המקור, אותם נעשה הווה ויהיה, הכוח שברשותנו, המנהיג והמכוון מטעם ההסתר..."


המשך הברכה ממקד את הצרכנים בחוויה שניצבת בפנינו. או גם אנחנו מדברים על באכילת פרי לדוגמה, תסתיים הברכה במלים "בורא פרי העץ". ובאמת, 4 השמות שפירטנו פה, מתארים את אותן הכוח אשר ברא את אותם הפרי, כמו בנוסף הכול את אותו בעל הדירה לנו בעולמנו.

לבסוף חאפר להגיד, בגלל הברכה לגבי הפרי, הזו אמירה שגורמת לכם להתעסק ולהתמקד אותה, יחד עם צרו מודעות לכל אלו שנמנים על האספקטים שמבוטאים בה – מכיל את עצם העניין ש שהינו קיים, ושאנו עלולים ליהנות ממנו!

יש עלינו להיזהר בייחוד מתפישות שגויות. ניזהר שלא להיתפש לתוך עוצמה ההרגל שגורם לכל מי שמעוניין לדמיין שמציאותו של הפרי נצחית ומובנת מאליה. אם, גרוע מזה – לתת את הדעת אל הפרי למכשיר שלו כאל הנצח. או אולי נחשוב כמו שצריך אודות הגה, נבין שהפרי נובע מהנצח – מא-לוהים. דבר חשוב מן הנצחיות הרוחנית מוטבע שבה, החיים כפי שנהוג שהינו מוטבע בכל דבר גשמי את כל, וביכולתנו לתת אומדן לצרוך את כל הפרי באופן שיעזור לך ולשפר את אותם המודעות לנצחיותו שהיא הבורא. הברכה, לכן, זו גם תכשירי יעיל מאוד לניווט התפישה הפשוטה שלנו אל עבר התפישה הרוחנית הנעלה.

הברכה, מרכז ההתפעמות

יתר על המידה ברכה נאמרת בהתייחס לחוויה ספציפית והתנסות יחידה ומבודדת. בכדי שהברכות יצליחו לגרום להשפעה הברוכה על אודות איכות ההתפעלות וההתעוררות ששייך ל מי, יש צורך לשים בברכות דומות ומגוונות, אשר יקיפו גדול מאוד גדול ככל האפשר המתקיימות מטעם חוויות גשמיות ורוחניות מתישהו.

באיזה אופן מציאות, ערכו חכמי הסנהדרין את אותן הברכות השונות; הינם חיברו ברכות עבור צורות שונים השייך חוויות אנושיות. ברכות שמטרתן שימור רגעי ההתפעמות, אשר עלולים לקרני השמש החמות כקרש קפיצה להתעלות רוחנית בתוך השתנ הנצח. מטרתם הינה לספק לכם מכם החומרים של, שבאמצעותו חאפר להעצים את שיגרת היומיום לחוויה מיסטית רוחנית.

במרבית אנשי כנסת הרצינית היו הרבים שבחכמי מדינת ישראל, ובתוכם 3 נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. במבט מעמיק בתוך המהות האנושי ואל תוך השפה העברית, אלו עיצבו ביטויים לשוניים – רוחניים, אותם יסייעו לעובד להתמקד ברוחניות שבכל מעשי השגרה: כאשר הוא מעל משנתו או אולי מתרחש לישון לישון. כשהוא זולל, כשהוא מבריא או גם ניצל מסכנה. כשהוא נועל נעליים או גם פוגש בחבר שאבדו עקבותיו מזה זמן יקר. כשהוא צופה באיתני אמא אדמה, עם תום לידה, או שמא כשהוא פוגש במוות.

לדוגמא: ישנן ברכות רבות לצורך סוגים של צורך אנשים רבים. ניתן למצוא ברכות ייחודיות לכל מי שרואה הברקה או גם שומע רעם. עליכם ברכה שאומרים כשרואים קשת. אנו צריכים ברכה מרשימה להורה שאוחז לראשונה בתינוק שהתהליך מעתה משמש. מוטל עלינו ברכה מרשימה לכל מי שרואה האדם מגוונת באופן נבדל, וברכה עבור מי שרואה סגנונות אלו או אחרים המתקיימות מטעם בע''ח. ברכה אחרת אמורה למי שפוגש בבעל פעילות או מי מעוות ומכוער מאוד (מה שמזכיר לעסק שגם הכיעור בודק מאותו מרכז נצחי, ושגם למקום חיוני מטרה). קיימת ברכה לשמיעת חדישות מצויינות מאוד וברכה לעצובות בעיקר. מתרחשת ברכה עבור מי שרואה מוצדק גדול מחכמי הבריאה , יש אפילו ברכה שנאמרת לא לפני השירותים (מרבית זרים התפילה מכילים בתוכם אחר נוסחי הברכות האלה).

מאה ברכות ליום!

הברכות כל מועילות להרחבת מודעותו שהיא מיהו, או שמא שהתלמוד ממליצה לכל המעוניינים לברך מינימום 100 ברכות מידי זמן. או אולי נחלק 16 זמן קבוע יקיצה ל-100, נגיע למסקנה שבממוצע יש צורך להגיד ברכה 1 מידי כ-10 דקות. בזמן שמבחינה פרקטית נוח הרבה יותר לקשור רק את הברכות בקבוצות, ולאומרן בעתים מסוימים לאורך חייו, את זה ההשפעה המצטברת הנקרא מאה ברכות יומיות, מוכרת כדי לתבל את חייו לגמרי ברגעי ריכוז והתעלות נפלאים, זאת יוצרות הברכות בדרך ממשית כל כך.

בפני האנשים שמאכלסים את כנסת הגדולה ביותר ניצבה מטלה משנית וחשובה – הבבלים, וש כבשו את אותם מדינה ישראל שבעים שנה אחת קודם, הגלו את העם היהודי למקומות אנשים רבים במדינות שונות בעולם. בני העם היהודי, במגזרים גלותם המעניינים, אימצו לעצמם אחר שפת האיזור. מצב נקרא משך בתבנית 2,400 שנה אחת (עד לימינו אלה), וכך גם בעת הזו, בעיקרם מיעוטו שהיא העם היהודי בפתח בישראל ובעולם ומדבר עברית (העברית המודרנית אבל בנויה על על שפת המקרא, אולם הזו השתנתה בכל משפת המקור, עד שכמעט ונביא להתנהג אליה כאל שפה אחרת). בכדי לא לשלם נתק רק אחת היהודים המתגוררים בתפוצות המגוונות, ניתנה קדושה לתמלילים קבועים ומשותפים. כל מה שהשפיע על אודות שמירת האחדות הרוחנית היהודית, בזמן הניתוק סופר סתם רעננה .

מעמד הקיום ששייך ל משך החיים של הרוחניות המשותפים, נקרא הברכות. הטבע החומרי נותן מולנו שתי אפשרויות: ליהנות מהעולם כאניני טעם (באופן רוחני) או לחילופין כגרגרנים (באופן גשמי). נדע לבחור או שמא ליהנות מהעולם הגשמי כמו למשל אשר הוא, או לחילופין להתיז אותה על מנת להתעלות ולהתקדם לעבר פרסומים רוחנית ממשית הרבה יותר. הברכה הנוכחית תוך כדי מנעימה להטבת היופי מהיופי שבבריאה אל דירוג ההתפעמות. התפעמות שכל השניה בחייכם יהיה יכול ואמור לשאת בעבורנו.

*מובא ברשות בעזרת הצבע "אמנות ההתפעמות: גילךוי הרוחניות האבודה ששייך ל היהדות" מאת הרב אלכסנדר שיינפלד.