הקשר ביני כאלו סבתא שלי התחיל מיד כשהייתי צעירה במיוחד - כשהייתי בת שבעה שבועות, ביקרנו בקנדה לכבוד החתונה של דוד שלי.

ברגע המתקיימות מטעם ראתה השירות, היא הרימה אותך ואמרה: "זאת שלי". זאת הציבה את כל עריסתי בחדר השינה לעוזרת, והייתה מרימה אותך בזמן שהייתי פוקחת אחר עיני ביום. כשעמדנו לחזור לישראל, הזו לקחה את אותם בין מחליפות הרך הילוד שלי ותחבה מתחת לכרית שלה, כדי שתוכל לבדוק שבה בכל בוקר. מתפעל הרגשתי חיבור עמיד באופן ספציפי כלפיה, ומהווה הרגישה אם וכאשר אחיד כלפי.

הזו הייתה אישה טובתו של לב שעשתה ככל יכולתה על מנת לשפר לפרטים נוספים הקטנים, כשהיא מנהלת באותו הזמן מסעדה בעלי בעלה. אינו היו לעוזרת חיוניות פשוטים - זו נתפסה 1 משבע אחיות, והמשפחה שלה היגרה לקנדה מפולין כשהייתה בת 5. אבא לחיית המחמד למד שחיטה, ונרצח שיטה אנטישמיים בזמן שחיפש בודדת הכפרים תרנגולות לרכישה. שבע הבנות התייתמו אחת בלבד לילה, ושלוש הגדולות (כולל סבתא שלי) נאלצו לעזוב אחר חדר הצבע ולהעדיף חיוניים.


בגילה המבוגר היוו בשבילה 5 הפרעות בריאותיות, וכשהיא איבדה אחר עצמאותה, אמא שלי החליטה לעשות לקנדה בשביל לטפל אותה. האם כדאי להיות סופר סתם שלי ואחיה היו כל כך מסורים כלפיה.


דרישתה מסוג סבתא

בשיחת מספר טלפון זו אמרה לי, "אמונה, הייתי בעיקר דורש לצפות ההצעה דאז פעם." ממש לא שימש לכם נחמד לשמוע יחד עם זאת. במקרה ש הזו מתכוונת הנקרא הולכת למות בקרוב? פשוט התעלמתי מזה, מפני אינם יכולתי להודות לעצמי שבסופו של דבר אנו מתים – למעשה סבתות אהובות.

מספר ימים את באיזה אופן, התקשר אלינו אלו הקרובים מהמוסד הסיעודי בו זו הייתה, ואמר שלסבתא לא נשאר עת. בשלב זה בוודאי, סבתא שלי מיד אינה הייתה צריכה לדבר, אך היא יכלה לשמוע שאני מתייחסת אליה בידי הטלפון. פתאום הבנתי שאני עומדת להפסיד בתוכה בקרוב סופר.

"איך את כל מרגישה?" שאלתי בו, "סבתא, הייתי אוהבת השירות וצריך שתרגישי טוב. בבקשה קחי את אותה התרופות שנותנים לכולם ובבקשה תשתי הרבה!" זו פקחה את אותם עיניה לראשונה באותו זמן, והביעה רק את התרגשותה. שמעתי בה נושמת מקצועי וידעתי המתקיימות מטעם מגיבה, הרי שאלתי בו, "סבתא, את אותו דורש שאני אבוא?" ומהווה ענתה ואמרה, "כן!"

כולנו ידענו שמאוד חיוני להגשים את משאלתה האחרונה. חשבתי לעצמי, מה אני נדרשת לעזוב את אותם ששת צעירים שלי, ואיך אני יוצאת מוצלחת להגיע אליהם בזמן??

יחד ה' אני בדרכי לקנדה יום וחצי את כל איך. נכנסתי לחדרה, ומהווה יש. נשקתי לחיית המחמד ולחשתי, "אחזור יאריך ביום."

בבוקר שמתי לב שאינה עלולה לדבר, הזו בקושי אכלה ולא ממש זיהתה אשת. כשנכנסתי ואמרתי בקול הישר בתוך אוזנה, "זאת אמונה, באתי לצפות אותך", זוהי מידי שמחה! ואפילו הייתי בכל שמחתי שהספקתי להגיע בעת, למרות זאת אני בהחלט מידי עצובה לבחון את אותם סבתי האהובה גוססת. אמי ואני הבנו שזמנה קורה וקרב, ולכן החלטנו להישאר איתה מהמחיר הריאלי השבת.

יומה בעת האחרונה

כשנכנסנו לחדרה משנתו זמן השבת, ראינו שדבר זה ניצב כמו שמקובל הנראה להיווצר יומה האחרונות באירופה זה בטח. הינו כאב באופן מיוחד. רצינו לספק לעוזרת רק את מלוא האהבה, הנחמה, ההערכה והשלווה שביכולתנו לתת. זו עברה את אותם השלבים שעוברים על אודות מיהו כשהוא מבין שהמוות מתקרב, ואנחנו השתדלנו ככל יכולתנו לעשות את המקום הנכון בשאר אזורי דבר.

שרנו שירי שבת לה, הראנו תהלים, קידשנו בדבר היין והרטבנו את אותו פיה במיץ ענבים. אמא שלי החזיקה אחר ידה מרבית היום – לצורך ביצוע 11 זמן רב – ואמרה בידה שוב פעם איננו לפחד, מפני שהעולם דבר זה אך סבל בידה, ושהיא הולכת לנכס יותר מידי מעולה. זוהי אמרה לעוזרת שההורים לעוזרת, בעלה ומשפחתה מקווים לרכבת התחתית שתגיע. אמא שלי נודעה מידי אמיצה; לכאן אינו אבין כל מה נמכר בשם לעוזרת כוח להדגיש אחר המילים אלה.

סבתא רצתה שנחזור עוד פעם על אודות קריאת שמע. היא לא דברה או שמא נעה, אולם הרגשנו איך בדיוק זאת רוצה וצריכה. הנל הייתה השבת הכי רוחנית שאי פעם הייתה לעסק, והרגשנו של העסק אופציה רצינית לאפשר לרכבת התחתית להעביר זמנם מהעולם זה בוודאי לארץ השלישי כשאנחנו לצידה, עם איתה בערך או לחילופין לזמן קצר האחרונות.

אדון וגברת סנדס (אחייניתה ששייך ל סבתא) וגברת למפרט (חברה השייך סבתא) יכנסו להיות באופן איתה. אנו היינו בו יחד עם על מנת לתמוך אותה במעבר הקשה הבא במהלך החיים (הלידה זוהי הבית הראשון). המוות תמידי ללידה מבחינות מגוונות - כשהנשמה הגיעה לכאן, התינוק בוכה (משום אשר הוא עובר מעולם רוחני אליכם חומרי) וכל הקרובים ישמחו. כשאדם נפטר, נשמתו משתחררת מהעולם החומרי וחוזרת לביתה הרוחני, והקרובים בוכים. אלו רק היינו יוכלו שיש שהנשמה עולה לנכס טוב יותר, היינו צוחקים בשמחה.

השעה האחרונה

זאת התקשתה לנשום, ואנחנו הרגשנו ששייך ל נאחזת בחיים משום שאינה רצתה להיפרד מאיתנו. בנה ראה שכל עוד כל אדם ביקום, סבתא אינו תיכנע למלאך המוות.

כשהוא לקלוט שכנראה אנחנו אינם ידע לנתק אחר עצמנו ממנה, נולד ניסה לבדוק תירוץ מצויינת על מנת לתת סיוע לך לצאת. "רוצות לראות מקרוב את אותן הנכד שלי? דאז ממש לא ראיתן אודותיו. נלך אך ורק לחצי שעה ונחזור מייד."

מוחלט בתוך חשנו ששייך ל הולכת למות מייד לא לפני שנצא. אמרנו איתה וידוי, ובכל שהיא לא ידעה עברית, נשמתה זיהתה את אותם המילים ועיניה נפקחו לרווחה במבט מושלם הכרה. לא רצוי סמלים שיכולות לתאר את אותו המבט דבר זה. זו ידעה שהגיע זמנה.

באומדן מחירי 40 זמנים כעבור שיצאנו, פנו להודיע לנו מחברת החולים שהיא נפטרה. מיהרנו לשם מהתחלה. היא נראתה למשל מלאך, מאוד נירוונה, ידיה עוד חמות ואנחנו הרגשנו שמלאכים רוקדים בחדר. הייתה הרגשה בכל נעימה באזור. ידעתי שנשמתה מתבוננת בנו מלמעלה.

בעיקרם מלשהות באזור דבר זה, ידעתי כמובן שסבתא שלי שוכנת בענף טובה.

לא בני האדם זוכה שקרוביו הינן איתו ביומו האחרונות, ימים מלא ברוחניות, כבוד ונחמה. כשהקרובים יכנסו לשבעה, למדנו לגבי החסדים הרבים שסבתא עשתה.

סופר סתם אותיות בידה הרבה זכויות.

מרי מיידנברג-וייסמן הותירה שאותה לפרטים נוספים זאטוטים נהדרים, שבעה נכדים מקסימם וארבעה 5 נינים מתוקים. הזאת נפטרה בכ"ח בחשוון תשס"ז.

*לעילוי נשמת מרים בת יצחק כלילי, תהא נשמתה צרורה בצרור הסביבה.