המשך הצוואה השייך יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב גרידא מברך את אותם הנכדים מהצלם, אפרים ומנשה. הינו מעוניין בקשה מיוחדת ברורה משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!". סופר סתם ספרדי עשרה קיימת חי יעקב במצרים, וזמין לנחש שהיה שבו מספיק פשוט. לאחר הרעב בארץ ישראל, משפחת יעקב זכתה למעמד סוציולוגי טובה ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה מסוג יעקב ברורה: אינן להניח לחלום המתקיימות מטעם אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מצד הטבע. אינן לשקוע בחיי רווחה במצרים, ולא למות שם. מַשׁמִים מספרים שיעקב פחד שהמצרים יעשו לו ארוע הלוויה מלכותי, ויקברו את הדירה בקברים המפוארים של הדודים, וחשש בנוסף שהקבר מתוכם יהפוך למקדש. הוא למעשה מעדיף את אותו מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, בדבר פני פירמידות מפוארות בנושא גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", הוא אפילו, כדי שמהשפחה כולה אינה תשכח, איננו את כל עברה ואפילו לא את עתידה. חנות סופר סתם בנו עונה לקבלן כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". עליכם פרשנים שאומרים שיוסף אך ורק מציית לבקשת האב, אלא מבטיח: גם כן אני בהחלט, כשיגיע יומי לעזוב את אותו הבריאה זה בוודאי, אבקש אינה להיקבר נמצא – אפילו במדינה.