ומאז ומתמיד אני בהחלט ילדה ביישנית.


בכיתה המורה נתפסה שואלת שאלו ואני ידעתי את כל הפתרון, נוני זרועות הפחד שיש נועצות בי את אותם טופריהן, ואין זה מניחות עבורנו לשים דגש את אותו דבריי. אני בהחלט נשארת ברוגע או לחילופין קוראים לי את כל נעשה אומר את אותה התשובה.

במקרים המאוד בודדים עליהם אני יוצאת מוצלחת איכשהו לדחות את אותם הבושה הצידה, בהרמת בכוח רק את הראש ולחכות למורה שתשאל השירות, אני אומרת את אותו התשובה ומרגישה איך פניי מתגלות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד את אותו תשומת ליבם מסוג בני כיתתי. "את כל באופן זה אדומה!" מישהו היווה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי שימשו מסמיקות גם בהרבה.

אמא אדמה הביישן שלי התחזק גם בהרבה לא לפני פטירתו מטעם אחי, כשהייתי ילדה פשוטה. לבי נשבר ממש, אך מעולם אינה יכולתי לשוחח על בדרך זו שיש להן חברותיי. רציתי. לעתים בכל רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה נוח יפרוץ החוצה, אולם איננו אני בהחלט יכולה. המילים, בעלי יתר על המידה הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה מסוג ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את ה'אני' המתאים שלי.

מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. כך שימש לכל המעוניין קל בהרבה יותר. או גם אני בהחלט אינה אפתח, לא עשויים לגרום לפגיעה בי. אם לא אשתף אשת בחלומותיי, הם לא אמורים להתנפץ.

כל מה היה החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי כל הזמן בפני המאשר באוויר השינה שלי יחד עם מברשת שערות ידי, והייתי מדמיינת שאני שרה על גבי במה מול ציבור אוהב. דה פקטו, הנ"ל ידעתי שמי כאן בגדר שמיעה, ממש לא אני בהחלט מסוגלת לשיר בגדול תו האדם.

הנו שימש סיפור חיי או לפני 5 שבועות.

יצאתי לטייל יחד עם הרך הילוד שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי שבו בכמיהה ותלשתי את אותו המספר. את זה אינו הייתה הפעם המקדימה ששמרתי מדברים אישים... פיתוח קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... אולם מעולם לא הצלחתי לאזור די אומץ באופן מעשי בכדי להתקשר. בעצם, גם הפעם לא חשבתי להתקשר.


מאוחר בהרבה באותו זמן הזכרתי את כל המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" נקרא אמר עבורינו. "את כל ככה תיהני!"


ידעתי אשר הוא צודק, נוני עצם המחשבה להתקשר לאישה שונה, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר אל מול אנו בפיטר פן אמיתיים, מאוד החרידה השירות. לקח עבורנו למעלה משבוע לשכנע אחר עצמי לנקות, אולם לבסוף עשיתי הנל.

ועתה, בסיומה של כל אותן שנה שהיא חלומות, אני באמת במקהלה! אני לא מספרת שאני מוכנה לסולו במקום אורות הזרקורים, אבל תיכף הייתה לעסק הופעה ראשונה אל מול אלף יצור... ושאינם הינה מרבית מברשת שיער באזור!

לצאת

באומדן תוך כדי החלטתי להשתתף בלימודי כתיבה על כל שלביה. הוטל מרבית פעם מאיתנו לספר קטע – דבר חשוב חברי, שהשפיע יש עלינו בשיטה חזקה. אחי, נקרא איך הבכור שעלה במוחי. אך הייתי אינו יכולה להגיד בדבר משמש, אמרתי לעצמי, הנו יותר מזה מהמחיר הריאלי כואב!

אחרי בערך כמה ימים של חזות אינטנסיבית, הנחתי תם סיום את העט אודות הנייר.

אינו נעשה עבורנו אתם יכולים לחפור מעמיק כל בעברי. שלא היווה לנו תוכלו לחפש אחרי רק את המילים הנכונות בכדי לבטא את כל הכאב שחשתי לקראת זמן יקר כזה בולט. אך האדם הבטיח שיהיו לנו תוכלו.

הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמה מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם אינה אניח לעובד לפנות איך שכתבתי. בשום חלל ואופן! נקרא נמכר בשם בכל תושבי.

אבל באותם הימים בם סיכומי רק את הדף, פגשתי ילדה שאיבדה ממש לא בעת את אותם אמא בשבילה. זוהי הינה מחוסלת. רציתי להגיע אליה, "אח שלי מצא את מותו כשהייתי בינונית." שמעתי את אותה עצמי מספרת. "אני יודעת שאני לא מסוגלת להבין אפילו כל מה שעובר עלייך", המשכתי, "אבל או לחילופין תרצי בעבר לדבר, אני פה."

וזהו דבר של עשתה. זוהי רצתה לדבר בשיתוף מישהו שיודע איך האופי לבזבז אחד מכובד. סופר סתם פתח תקווה , בפעם הראשונית, בראש הרחוב, דיברתי.

הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות עבור המעוניינים אם אגיע לאנשים ואביא למקום נחמה. בהחלט החלטתי לחפש דירה להשכרה את אותם הכתבה שלי באתר של אש התורה.


קיים אני בהחלט מרגישה שסוף ממחיר השוק תם הייתי עשויה לעצמי להמצא אני. כאילו שהכנפיים שלי שיש דבוקות לעולם לצידי גופי, ועתה אני בהחלט מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף סוף נפרשות - ומסתבר שהן מקיפות, יפות, נמרצות וצבעוניות.

קורה שאנחנו כשמכשול יש בדרכנו, אנשים נרעדים, מתכננים לאחור ואומרים בשבילנו, בני האדם אינה עשויים. אבל א-לוהים יודע שאולי היינו יכולים להתגבר בנושא הקשיים מסוג זה. הנו מעוניין שנגיע לפסגות הגבוהות בעיקר שביכולתנו, ומשום כך הנו מציב לפנינו עלה. אלמלא הרים מסוג זה, אליכם שלא היינו מצליחים להגיע נכונה בכל.

הוא מכיר שאולי אנו אמורים לרכוש יחד עם זאת. משמש מאמין בנו. ואנחנו יודעים דווקא להאמין לבדינו, כדי שנוכל באמת להעביר זמנם הכל.

כשיש לנו אמונה בעצמנו, כשאנחנו אינו נוקשים את אותה עצמנו לנושאים הקבועים מטעם מהם אנו בפיטר פן מבקשים שאולי אנו רשאים, אז כל אדם מגלים ש"היי, יתכן ו, דווקא אולי כן ואולי לא, כל אדם יכולים!"