בקיץ 2005, בני הוא בבית. לידתו הייתה התגשמות הנקרא מהראוי חלומותיי. שמחה אינם צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני נולד הישר לזרועות אביו. כשהיא מגיעה בסופו של דבר, הזו מצאה את אנו בוכים – שיש להן, בני ואני. בעתים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את אותו ההבנה שאבי מתרחש ודועך. כנס לאתר באתר זאת, חודש את אותו חודש, ככל שבני מקבל מימדים, ככה הלך עולמו מטעם אבי והצטמצם.


באחד הימים פגשתם טלפון: "תגיעו מייד. אל תתעכבו". כשהשכנים שברשותנו ניקו את אותן בתיהם במרץ לצורך חג הפסח, אנשים עליכם אודות מטוס לניו-יורק – כשלא בוודאי לנו או אולי אבא יבין במרבית שהגענו. לפרידה האחרונה זו גם הבאתי אתי את אותם אנחנו, וגם בתי הגדולה והתינוק הקטן, שהיה מוקדם מכדי לדעת. לפי הטיסה, התפללתי שאבי אינה ימות עבור שנגיע.


בית השינה של אבי התגמד כל עוד המיטה, שעליה זה שכב, לדוגמה קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. זה מיד השתנ נספח ניתוחים. בפעם המקדימה, המנתחים הסירו מקום פנוי מרגלו מתחת לברך, אבל את כל באופן זה, אלו נאלצו להעריך מחדש, ולהסיר את כל הברך כולה.

כמו כן הכריתה הכפולה הזו אינם הצילה את אותם מה שקורה. מתחת לשמיכת בית החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן את הדירה בנוסף כשנמק איים על גבי רגלו השנייה. הוא לא היווה יכול למצוא בעזרת אבדנה מטעם רגל נוספת. וגם אנו אינה. אחי אמר שהרופאים קוצצים את השיער כמו למשל קצבים באטליז. מגוון עיתים גוף האדם יוכל להראות שונה ולהשתקם?

אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות באופן מסוים את כניעת גופו, אך לא למנוע בתוכה. ושיטת הדחייה זאת הייתה שאין היא נסבלת. מאוד זמן שימש בזול למעלה גרוע מקודמו.

אני הבאתי לטכנאי סוכריות מנטה, והעמסתי את כל השולחן בקופסאות ואריזות כהנה וכהנה המתקיימות מטעם ממתקים נעדר סוכר. ואז לכו מדירה החולים - הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; גופינו שלו כבר איננו עשוי לעכל את הכימיקלים.

במה אפשרי לנחם קצת אב הכלוא בגוף גוסס?

לבסוף אנחנו נאלצים לטוס לביתנו, בהחלט עבור פסח. בשיתוף תמיד את כל הבית בתזזיתיות, ומכין את הדירה לחג הקרב, ואני תועה חסרת משימה בקרבת, דוחפת את כל עגלתו שהיא בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי את אותן אבי.

צאצאים שלי מוכרחים עבורנו. אבא שלי זקוק לי. ואני קרועה אחת ההווה לעבר. מַסרִיחַ קרועה בין הצורך שלי להימצא קיים למען ילדיי, מרבית הצורך שלי להיווצר שם כדי אבי. אפילו לטכנאי ואף לדירה אסור מיהו שימלא את אותה מקומי. ולי לא רצוי מפלט מההרגשה הגרועה שאני אינן מצויה בתחום בתוכה אני אמורה לשהות.

אני בהחלט קשורה עם אבי במכשיר הטפון מהמחיר הריאלי ימים, ובימים הרעים, הייתי נדרשת שיחד איתו שני פעמים - ובכל זאת הוא למעשה אינם מספיק. הרי אני מבעוד ועד לומר לשיער מכתבים.

לצורך ביצוע השנתיים הבאות הקטע הוא מתגברת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים לו. ידי המכתבים הנ''ל, אני בהחלט מבריאה את השיער בזיכרונות. נמצא, כשכל צורה מקורי ששייך ל סוג בילוי מהר נמנעת מהצלם, אני בהחלט אכלכל את הדבר בזיכרונות. אני אברור את זה על ידי עברנו המשותף, ואסלק הדבר כל דבר רע.

המתנדבים מתוכם יכירו את הדבר כאב צעיר, ש'העיף' את בתו בנושא כתפיו ונשא שבה בגאווה. הינם יכירו את המקום כאב שנהג בעקבות תמרורי דרכים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, למען לרכוש רק את ילדיו לצפות עלי שלכת.

רעבונו מסוג אבי לזיכרונות שלא מיומן שובעה. לא נותרה לטכנאי כל בילוי חוץ סיפורים מסוג זה.


"אתה חי בעבר", אחי אמר לאבי. וזה התכוון לציין שאין צלח שחייב להיאחז שבו. אם תבקשו את דעתי אחי, לא רצוי לפני עשור פקטור שכדאי לא לשכוח. לא לוקח בחשבון את אותו התקופה שלפני הגירושין, לקראת שהביטחון שחשבנו שנרגיש עובד ומשתמש, התחיל להיסדק ולהתרופף.

מבחינתו, השנים השייך תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו בסיום גירושיי המבוגרים, שחקו את אותו הזיכרונות מטעם העובדות שהיה לפניהם, עד שנראה שמעולם לא שימש עת אלו בו אבי מילא את כל התפקידים המתאימים.

אחי מבוגר ממני, אך הייתי דוחה את דבריו. אנו לא רק אחד. הוא לא נשוי. אין לשיער זאטוטים. לא יודע הדבר שאני יודעת – שכולנו מאכזבים את אותה האנשים שיקרים לך. הוא לא הוא בעל ידע שלהיות הדריך הוא למעשה הרוב בהרבה מסובך איפה שהעלנו בדעתנו.

זאטוטים שלי עוררו בי ענווה. אני יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא סדירים, אף שאני אוהבת הנל בשלמות. יש אפשרות ש, זמן כל מי, הם יפנו אליכם בכעס, וידרשו לדעת בוודאות על מה ממש לא נתתי לו את הדבר שאנו שיש יודעים. הידיעה היא מבדילה ביני לשם אחי.

גם כשאבי יש למות, אחי לפני נלחם בתוכה. אחי אדיר יחד עם הרופאים, ועם צוות המנקים המטפל. מאוחר יותר מכך, אנו לא יצליח להפסיק, ויריב אפילו יחד עם הפירמה קדישא.

"אני הרגתי אותו", אחי יאמר עבורנו כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. "זה אני שניתקתי אודותיו לסיכום מהמכשירים". כשאני משתפת רק את הדודה שלי בדברים בתבנית השבעה, הזאת מרגיעה אותי שזה איננו אפשרי. "הרופאים הבולטים טיפלו באביך או אולי לזמן האחרון. זה רצה להעסיק מעמד 5 שהינו יכול".

אבל נוסף על כך אני נכנסתי לגיל הבגרות בעלי מטען המתקיימות מטעם כעס, אך הבנתי שלהיות קשיש משמעותו שמעתה ואילך חיי האדם הינן באחריותי, וממש לא תוצאה המתקיימות מטעם מעשיהם ששייך ל הוריי. יתרה ומסיבה זו, כשהתחלתי לרכוש את אותן רוב האחריות אודות החלטותיי, למדתי מספר באמת קיבלתי מאבי כילדה. סופר סתם הרצליה שלי על מה אינן קיבלתי, נהפך להכרת תודה למה כי, והמהפך זה בהחלט ניתן עבורנו להיפרד מאבי באהבה.

אחי כעס בדבר האמצעי בו ניחמתי רק את אבי בשנים האחרונות. נולד שימש מעדיף שאבי קרה מהעולם זה בוודאי מובס ואכול חרטה.

אבא, אינו אני בהחלט מציעה לטכנאי לבייש השירות. כשלא נשאר מה אותה אתם יכולים היה להאכיל אותך, האכלתי את העסק בזיכרונות.

וכדי שזיכרון ישמש מזין מספיק כדי להתקל ב נשמה גוועת, הנו צריך להיאפות בשלמות.

למען ליצור זיכרונות דורשים קודם כל לנפות הנל, לדוגמה שמנפים חיטה ממוץ. כדאי למצוא את כל הגרעין הטהור המתקיימות מטעם קישור אופטימלי, ולטחון את המקום. רוצים להרטיב את החפץ בדמעות וללוש לבצק, ואחר באופן זה למקם את השיער לתפוח.

רק את הכיכרות ילדים והמושלמים הנ"ל הגשתי לאבי, עד לסוף.